פסק-דין בתיק דמ"ש 24173-08-10

1.       התובע, עובד זר, עבד בניקיון בביתו של הנתבע. התובע עותר לחייב את הנתבע לשלם לו זכויות שונות בגין תקופת העבודה (פנסיה) וסיומה (פיצויי פיטורים, פדיון דמי הבראה, פדיון דמי חופשה).

2.       אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע עבד אצל הנתבע בניקיון ביתו. המחלוקות הן בשאלות הבאות: האם התקיימו יחסי עובד - מעביד בין התובע לנתבע; מהו משך זמן העבודה; מהי תדירות העבודה; ומהו שכרו של התובע. בדיון שבפנינו ביום 23.3.11 העידו התובע והנתבע, ולמעט גרסאותיהם אין בפנינו ראיות נוספות.

נקדים ונציין כי בישיבה מיום 13.3.11 טען הנתבע כי אינו ערוך להוכחות, ולפיכך נקבעה הישיבה הנוספת ליום 23.3.11.

3.       לטענת התובע הוא עבד בניקיון בביתו של הנתבע בגבעתיים מחודש יוני 2008. לטענת התובע - חבר שלו (גם הוא עובד זר) אשר עבד אצל הנתבע נסע בחודש יוני 2008 לקנדה, והוא ש'תיווך' בין התובע לבין הנתבע. התובע טוען כי הגיע עם החבר לביתו של הנתבע, עבד יום אחד ולאחר מכן החל להגיע בקביעות - מדי יום שישי, לעבוד בניקיון ביתו של הנתבע, למעט כ- 5 - 6 פעמים בהן הוא התבקש על ידי הנתבע שלא להגיע.

התובע טען כי כעבור כשנה עבר הנתבע לדירה ברמת גן, והוא המשיך לעבוד בניקיון ביתו של הנתבע, משך כ- 3.5 שעות בכל פעם (למעט מקרים חריגים בהם עבד מעט יותר, או סיים את העבודה מהר יותר).

התובע טען כי השתכר עבור יום עבודה 150 ש"ח - 40 ש"ח לשעה, בתוספת של 10 ש"ח דמי נסיעה.

עוד טען התובע כי ביום 25.12.09 פנה אליו הנתבע והודיע לו כי התובע יחדל מביצוע העבודה. לטענת התובע, ההסבר שנתן לו הנתבע נגע להיריון הצפוי של אשת הנתבע.

4.       הנתבע (ביחד עם אחיו) הוא בעל עסק בתחום המחשבים. לטענתו, התובע החל לעבוד אצלו באופן חד פעמי בחודש אפריל 2009, עת פינה את דירתו בגבעתיים והיה צורך לנקותה, ובהמשך עבד אצלו התובע, מעת לעת, לא בצורה סדירה ובכל עת שהיה זקוק לניקיון הדירה. להערכתו - פעמיים בחודש במשך כשישה חודשים ובסה"כ כ- 10 - 12 פעמים.

הנתבע מאשר כי הקשר בינו לבין התובע נוצר באמצעות "החבר" שעבד אצלו. אלא שהנתבע הכחיש כי התובע הגיע לעבודה בביתו יחד עם החבר. לטענתו, החבר נתן לו את מספר הטלפון של התובע, הוא שמר אותו בזיכרון של הטלפון וכאשר ניזקק לנקיון בחודש 4/09 הוא התקשר לתובע.

באשר לשכר טען התובע בכתב ההגנה כי השכר היה 40 ש"ח לשעה. בדיון מיום 13.3.11 טען התובע כי בסה"כ השתכר 120 ש"ח ליום, כולל נסיעות. בחקירה הנגדית טען כי השכר היה 140 ש"ח, ואחר כך - כאשר הופנה לגרסה הקודמת, טען כי התבלבל וכי אכן הנתבע השתכר 120 ש"ח.

באשר לנסיבות סיום העבודה טען בחקירה הנגדית שלא פיטר את התובע, והוא פשוט הפסיק להזמין את התובע. וכך העיד הנתבע "לא פיטרתי אותו. לא דיברתי איתו עד זה בכלל הזמנתי אותו מעת לעת פשוט הפסקתי להזמין אותו , לא היה לי איתו אפילו שיח על כך שהוא פוטר או לא פוטר מעבר לכך ששאלתי אותו אם הוא יודע לעשות דברים שקשורים לילדים ותינוקות, כי היה לי תינוק בדרך. מעבר לכך לא היתה לי שיחה איתו לא על פיטורים ולא העליתי על דעתי שהוא עובד שלי". בכתב ההגנה, לנתבע היתה גרסה אחרת. שם הוא טען כי "הנתבע בצורה מסודרת הודיע לתובע שהוחלט להפסיק להשתמש בשרותיו בגלל חוסר שביעות רצון מעבודתו" .כאשר עומת התובע עם גרסתו בכתב ההגנה השיב שהאמור שם נכון, אך "לא היה אקט פיזי של הפסקת עבודה. זו החלטה שלי עם עצמי".

5.       לאחר ששקלנו את עדויות הצדדים, והזהרנו את עצמו כי התבססות על עדותו של התובע בלבד - שהוא בעל דין, מחייבת 'דבר מה נוסף', מצאנו כי גרסת התובע מהימנה יותר וסבירה יותר מגרסת הנתבע. ראשית, גרסתו של התובע היתה עקבית. הנתבע אמנם נתלה בכך שבכתב התביעה צויינה רק העבודה ברמת גן, למרות שעיקר הזמן לטענת התובע היה בגבעתיים. אלא שלא מצאנו בכך כל ממש. לראיה שלא היתה מחלוקת על כך שהתובע אכן עבד בגבעתיים. כמו כן, פחות סבירה בעיננו גרסת הנתבע לפיה שמר על מספר הטלפון של התובע במשך כ- 10 חודשים עד שנזקק לעזרה בניקיון של דירתו הפנויה בגבעתיים ורק אז התקשר לתובע. שנית, בגרסתו של הנתבע נפלה סתירה מהותית אחת אשר מחזקת את חוסר מהימנותו - כוונתנו לסוגיית ניתוק היחסים. לעומת הסתירות של התובע, דווקא גרסת התובע נמצאה מהימנה וסבירה יותר. יושם אל לב, כי התובע ידע לתאר במדוייק סיבת פיטורים לא קונבנציונאלית יש לומר, והסתבר מעדותו של הנתבע כי אכן פיטוריו של התובע היו קשורים להריון של רעייתו הטריה.

6.       משזו התרשמותנו החלטנו לקבל את גרסת התובע לאורך כל החזית - הן לגבי משך העבודה, הן לגבי היקפה והן באשר לשכר העבודה.

7.       טרם שנכנס לשאלות התחשיביות יש להתייחס לטענת הנתבע לפיה התובע לא היה עובד שלו, אלא 'קבלן עצמאי' שהיה אמור לתת לו 'חשבוניות'. טענה זו טוב היה לה אלמלא הועלתה ואנו דוחים אותה. על פני הדברים ברור כי התובע היה עובד הנתבע ולא קבלן משנה שלו. התובע 'השתלב' ב'מפעלו' של הנתבע (ניקיון הבית), ולא הוכח כי הדבר נעשה במסגרת של עסק משלו.

8.       לאור האמור, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים הבאים:

א.   פיצויי פיטורים בסך של 903 ש"ח.

      תחשיבו של התובע בכתב התביעה לא נסתר (140 ש"ח ליום (ללא הנסיעות X 1/3 4 שבועות X 1.5 שנים).

ב.   חלף הודעה מוקדמת בסך של 280 ש"ח.

      שלא כנטען בכתב התביעה, התובע זכאי היה להודעה מוקדמת בת 15 ימי לוח, שהם יומיים עבודה לפי שכר יומי של 140 ש"ח (לא מביאים בחשבון את הנסיעות).